פסק-דין בתיק תא"מ 8465-01-11

לפניי תביעה כספית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעת, לטענתה, בתאונה אשר אירעה ביום 1.9.09 במסגרתה, על פי הטענה, פגע רכב נהוג על ידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בחלקו האחורי של רכב התובעת. על פי הנטען, בעת התאונה, היתה משפחת התובעת ברכב כאשר התובעת נהגה ואילו בעלה ישב במושב הסמוך.

הנתבע לא הגיש כתב הגנה וניתן כנגדו פסק דין המחייבו במלוא סכום התביעה.

הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") התגוננה וטענה, בין היתר, כי נסיבות התאונה אינן כנטען על ידי התובעת. לטענתה, הנתבע מסר לנתבעת דיווח כוזב אודות התאונה, שכן הוא כלל לא נהג ברכב בעת התאונה. הנתבעת טענה לסתירות מרובות בין גרסת התובעת לגרסתו של הנתבע ואלו תומכות בטענתה כי אין היא חבה בתיק זה.

מטעם התובעת העידו היא ובעלה, אשר נכח עימה ברכב.

הנתבע זומן והתייצב ומסר גרסתו ומטעם הנתבעת העיד החוקר אשר ביצע עבורה חקירה בעקבות הגשת התביעה.

הנתבעת הגישה לעיוני את ההודעות שנמסרו לחברת הביטוח וכן ההודעות שנמסרו לחוקר מטעם הנתבעת, בהם נמסרו גרסאות התובעת והנתבע לנסיבות התאונה.

התובעת מסרה לחוקר מטעם הנתבעת כי אחריה נסעו מספר כלי רכב כאשר אותתה שמאלה ווידאה כי הדרך פנויה. בעודה פונה שמאלה, אל עבר בית אחותה, חשה חבטה. לאחר שיצאה מן הרכב הבחינה ברכב הנתבע ובו שני בחורים. בתצהירה מסרה דברים דומים וכך גם גרסתה בעדותה בבית המשפט.

הנתבע מסר בהודעתו לחברת הביטוח כי נסע אחרי רכב צד ג' כאשר רכב התובעת ביקש לפנות שמאלה ואף אותת כחוק. הנתבע לא הבחין ברכב ופגע בו בחלקו השמאלי. בהודעה לחברת הביטוח מסר הנתבע כי לא היו עדים לתאונה ולא נמסר על נוסעים ברכבו של הנתבע.

לחוקר מטעם הנתבעת, מסר הנתבע כי נסע אחרי רכב התובעת כאשר זה החל לפנות שמאלה ואז פגע בו. כמו כן, מסר הנתבע לחוקר כי היה לבדו ברכב.

אשר לנזקים, מסר הנתבע לחברת הביטוח כי נגרם לו נזק בחלקו הימני הקדמי בעוד שלחוקר מסר כי הנזק נגרם בחלק השמאלי קדמי וכך גם העיד בעדותו בבית המשפט. עם זאת, החוקר בעצמו תיעד את הנזקים ברכב הנתבע במצלמתו ומן התיעוד עולה כי הנזק הוא אכן בצד ימין, בדומה לנטען בהודעה לחברת הביטוח ואף כפי שמתיישב עם ההגיון, לאור אופן הפגיעה.

נזקי כלי הרכב תועדו במצלמות השמאי מטעם התובעת והחוקר מטעם הנתבעת. אמנם, החוקר טען כי אין התאמה בין הנזקים לשני כלי הרכב לתיאור התאונה, אולם טענות אלה הן טענות שבמומחיות והחוקר אינו מומחה בתחום זה. עיון בתצלומים מלמד כי הנזקים מצויים במיקום כזה אשר תואם את הנסיבות המתוארות - כאשר רכב התובעת מצוי כבר במהלך פנייתו לשמאל ורכב הנתבע פוגע בו. לא הוכח חוזקם של כלי הרכב, לא דובר על מהירות נסיעתם ולא הוכחו שלל פרמטרים נוספים היכולים להשליך על עוצמת הפגיעה והנזקים. בהעדר ראיות אחרות, אני מוצאת כי מיקום הנזקים תואם את גרסת התובעת והנתבע לנסיבות התאונה.

טענתה המרכזית של הנתבעת היא כי ברכב הנתבע היו בעת התאונה שני אנשים וכי לא הנתבע הוא שנהג ברכב בעת התאונה. טענה זו מבוססת על עדות התובעת כי ברכב הנתבע נכחו שני בחורים.

עיון מעמיק בעדות התובעת מלמד כי התובעת, אשר היתה בחודשי הריון מתקדמים, כלל לא באה בדברים עם הנתבע לאחר התאונה, אלא בעלה הוא שעשה זאת. לא הוצגה בפניי עדותו של הבעל בפני החוקר- אם היתה כזו - ודווקא הוא, אשר אמור להיות עד טוב יותר ביחס לנסיבות שלאחר התאונה, לא נחקר בסוגיה זו של מספר היושבים ברכב הנתבע.

סתירה זו בין דברי התובעת לבין דברי הנתבע ניתנת ליישוב לאור העובדה שהתובעת לא היתה חלק מן ההתנהלות שלאחר התאונה, אלא בעלה הוא שיצא מן הרכב ופנה אל הנתבע. בנסיבות אלה, בהחלט ייתכן כי האדם הנוסף שאותו ראתה התובעת, הגיע לאחר התאונה למקום ולא יצא מרכב הנתבע. יש לזכור כי על פי העדויות, לא היו שני כלי הרכב המעורבים בודדים בכביש בעת התאונה, שכן ביניהם, היה לכל הפחות רכב אחד נוסף - כך לפי הנתבע - או שני כלי רכב - לפי התובעת. בהעדר ראיות טובות יותר בעניין זה, לא אוכל לקבל את טענת הנתבעת כי סתירה זו  מצביעה על כך שלא הנתבע הוא שנהג ברכב בעת התאונה.

סתירה נוספת שעליה הצביעה הנתבעת היא סוגיית כלי הרכב שהיו בין רכב התובעת לרכב שפגע בה. גם בעניין זה, מבכרת אני את דברי הנתבע בהודעתו לחברת הביטוח, בה מסר כי בינו לבין רכב התובעת היה רכב נוסף. התובעת לא יכולה היתה לומר כמה כלי רכב היו אך טענה כי היו לפחות שניים. דברי הנתבע בהודעתו לחברת הביטוח תומכים בעדות התובעת ואלו הדברים שנמסרו במועד המוקדם. זאת להבדיל מן הדברים שנמסרו לחוק מטעם הנתבעת, אשר נאמרו שמונה חודשים לאחר התאונה. ברי כי ככל שחולף הזמן, כך זכרון פרטי האירוע מתעמעם.

הפער בין עדויות השניים - בשאלה כמה כלי רכב בדיוק היו ביניהם - אינו מהותי שכן מטבע הדברים, במהלך אירוע תאונה, בשל המצב הרגשי של המעורבים, הם אינם זוכרים במדויק את כל הפרטים.

הנתבעת טענה כי ניתן היה לצפות מן הנתבע להביא עימו עדים שיעידו על כך שהוא זה שנהג ברכב. ביחס לכך יש לומר כי במהלך הדיון התברר כי הנתבע כלל אינו מודע לכך שניתן נגדו פסק דין בהיעדר, המחייבו בתשלום סכום התביעה. הוא לא היה ער לכתב התביעה שהוגש נגדו וסבר כי התובעת תבעה את חברת הביטוח בלבד. אישור ההמצאה של הזימון לדיון מעיד על כך שההזמנה נמסרה לאמו של הנתבע וכך גם מסר הנתבע - כי הגיע בעקבות כך שאמו אמרה לו שזומן. בנסיבות אלה, איני מוצאת לייחס כוונה כלשהי לאי-הבאת עדים נוספים. ההפך הוא הנכון. העובדה שהנתבע הגיע להעיד מצביעה דווקא על כנותו ותום ליבו ביחס לאירוע הנדון.

אשר לטענת הנתבעת בדבר שכחת הנתבע פרטים רבים אודות התאונה, אומר כי גם התובעת וגם בעלה לא זכרו פרטים רבים והדבר הגיוני לאור חלוף הזמן מאז התאונה ועד היום. כמעט ארבע שנים חלפו ואך סביר כי בעלי הדין ייטו לשכוח את פרטיה. מעבר לכך שכפי שהובהר בדיון, הנתבע לא קיבל כל הכנה שהיא לעדותו. לא היו בידיו מסמכים כלשהם. הוא לא החזיק בהודעתו לחברת הביטוח ובוודאי שלא בהודעתו בפני החוקר מטעם הנתבעת. ברי כי הנתבע לא רענן את זכרונו, זאת להבדיל מן התובעת ובעלה שמטבע הדברים התכוננו לדיון. בנסיבות אלה, אני דווקא מוצאת את עדות הנתבע כאותנטית ואיני סבורה כי יש לפרש את זכרונו הדל מן האירוע כראיה לכך שלא הוא אשר נהג הרכב. אוסיף ואומר כי התרשמתי מעדויות המעורבים כי המדובר בעדויות כנות ומהימנות.

דווקא הפערים עליהם הצביעה הנתבעת מחזקים את התרשמותי כי אין המדובר בקונספירציה כלשהי והצדדים, אשר אינם קשורים זה לזה, לא תיאמו ביניהם את עדויותיהם.